תלמיד צעיר

לפני שנים רבות כשעוד הייתי תלמיד צעיר לטאי צ’י, היה לנו בבית הספר מעגל של תלמידים מתקדמים שהיו ראש החנית של בית הספר. למענם הנהיג המורה מפגש חודשי באולם האימונים שבביתו. שם היינו נפגשים פעם בחודש בימי שישי בבוקר למשך כמה שעות. היה לנו תה, קפה ואפילו עוגיות שנקנו בחנות המכולת הכשרה של היישוב. היינו יושבים הרבה. גם מתאמנים קצת, לפעמים, אבל בעיקר יושבים. מתבדחים, צוחקים, שותקים הרבה. בקרים שלמים היינו יושבים, מנסים לענות על שאלות פשוטות של המורה פשוט כדי להגיד משהו ושוב שותקים. המורה כאילו חיכה למשהו, רצה משהו, את זה הצלחתי להבין, אבל מה? שנהיה רציניים? שנפסיק להתבדח? שנקום וניזום אימון בעצמנו? גם היום אני לא חושב שזה מה שהוא רצה. זה היה מביך. זה היה מתסכל. עכשיו משאני נזכר בפגישות האלה לבי נחמץ בקרבי.
היום אני חושב שמה שהוא חיכה לו הוא (וזאת הבנה לגמרי אישית ופרטית שלי) שנפסיק להיות תלמידים של טאי צ’י ונתחיל להיות אנשים של טאי צ’י. קל להיות תלמיד של, קשה להיות איש של. לתלמיד מחויבות אחת – לאכול את מה שמאכילים אותו. חיי הקמפוס הם הילולה אחת מתמשכת. הזוהר של תלמיד רפואה/משחק/טיס ועוד, מאיר את השמיים. החגיגה מסתיימת רק כשנגמרים הלימודים ואתה עומד מול המציאות של חייך שהפעם היא חסרת פניות ושואל עצמך – אז מה עכשיו? מה אני רוצה?

כשאני מפסיק לחשוב על עצמי כתלמיד טאי צ’י ומבין שאני כבר קיים כאיש או מתרגל של טאי צ’י בזכות עצמי, בשל מה שאני, אז אני מסוגל גם לשאול את השאלה הנ”ל וגם לענות עליה. אז אני גם מבין עד כמה חשוב הוא שיש מורה ועד כמה אני צריך להיות אסיר תודה שמורה קיים סביבי ושיש לי ממי וממה ללמוד.