[vc_row][vc_column width="1/1"][vc_column_text css=".vc_custom_1420713234227{margin-top: 55px !important;}"]
איך אפשר
[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row][vc_row css=".vc_custom_1420713246191{margin-top: 45px !important;}"][vc_column width="1/1"][vc_column_text]
"כיצד אתה יכול" פתח ואמר לי מדריך טאי צ'י עמית "כיצד אתה יכול ללמד את הקאטה שוב ושוב, בכל פעם מחדש, לתלמידים מתחילים שאין להם שמץ של מושג לאן נפלו ושתעבור לפחות שנה לפני שיתחילו להבין. רוב הסיכויים שהם לא שורדים את השנה הזו ואם יחזיקו מעמד שום דבר לא מבטיח שיתחילו להבין וימשיכו. לי כבר אין כוח לזה."
דבריו הדהדו בליבי. הבנתי אותו. גם אני חשתי תסכול דומה ולא פעם אחת. קשה להביא תלמידים חדשים לטאי צ'י ועל אחת כמה וכמה קשה ל"שמר" אותם. קשה להעביר תלמיד את התהליך הממושך של הבקעת מעטה הערפל ואי ההבנה המפריד בין התלמיד החדש למדיה הזו של טאי צ'י אותה בחר ללמוד. אבל למה? כל התלמידים החדשים, בכל תחומי הלימוד, עומדים בתחילת דרכם בפני נעלם גדול. אך לכולם סיכוי טוב להסיר את צעיף אי-ההבנה מעל נושא לימודיהם ואף להתמחות בתחומם.
לתלמידי טאי צ'י הסיכוי הזה קטן בהרבה. מדוע? אולי מפני שמלכתחילה תלמידי טאי צ'י אינם רואים עצמם כמי שעומדים לתקוף גוף ידע גדול ומורכב כמו תלמידים העומדים בפני לימודים אקדמאים, למשל, אלא כמי שעומדים בפני עיסוק שמראש שייך לקטגוריה של פעילות פנאי. ככזה, עליו להיות מספק, מהנה, בלתי מעיק (לא תובעני), צבעוני ככל האפשר, מגוון ולא ממש מאתגר (לא רציני מידי) ואולי גם מלווה באינטראקציה חברתית כלשהי.
יתכן וצריך למצוא דרך להבהיר לתלמיד החדש מה עומד לפניו. ואולי עדיף שלא?
[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row]
ממד נוסף שיכול לעזור לתלמיד המתחיל הוא קבוצת התרגול. חברים לתרגול שמגלים עניין, מאירים פנים, מסייעים, מקרבים- מבחינים באדם שמנסה להצטרף. מתאמץ, מתכופף, מתעקם- רוצה להשתתף.
המורה והתלמיד אינם שם לבד- קבוצת התרגול אתם
אבל אתה, איך אתה יכול. כל זה לא ענית. איך אתה יכול ללמד שוב ושוב….
מניסיון של שנים, "האסימון" נופל לאחר מספר שנים, המשמעות היא שהדרך עד אז היא הקשה ועל כן חובה על המדריך להעביר את השעור בצורה מושכת ומעניינת כדי לגרות את התלמיד החדש. יגאל
הבעיה אינה במדריך. גם עם מדריך טוב שיודע להעביר חומר בצורה מרתקת, קשה לתלמיד חדש להפוך את השיעור למשמעותי.