know yourself

בסופו של דבר כשאנו מתרגלים טאי צ'י, מה אנו מתרגלים? -אנו מתרגלים את הגוף. אנו מבצעים את תבנית התנועה דרך

זה בלתי אפשרי להבנה כאשר אנו נוטלים אבן בניין מתוך מבנה תרבותי מסוים ומנסים להתבונן בו בקונטקסט תרבותי אחר. לכן

בשל פער תרבותי וחוסר ההבנה של המדייה לא זוכה הטאי צ'י במקום הראוי לו בקטלוג ה"פעילות הגופנית". עדיין שבויים אנו

טאי צ'י אינו תרגול של ה"מה" אלא של ה"איך". ה"איך" עונה על השאלה איך נוצרת התנועה, איך היא מתארגנת, איך

כן גשקו – לא גשקו? האם ההשתתפות בגשקו היא טפלה ומיותרת ולכן אנו יכולים לוותר עליה בלב שקט או שהיא בכל

מהו ה"כאב" שלנו שהתרגול שלנו עונה עליו. האם יש לנו בכלל "כאב" כזה? ? אנו שמקדישים משאבים לא מבוטלים וגם

תיבת עץ פשוטה למראה, לא גדולה ולא קטנה, ארוזה בשק בד פשוט עשוי פשתן...

אם לא די לי בכך שהסלט טעים? מה אכפת לי איזה ירקות ואיזה תבלינים הכניסו בו?

הרי כבר סבא פרויד קבע שאנו חיים מתוך חיפוש מתמיד אחר המהנה והמענג והתחמקות מתמדת ממה שמביא סבל או כאב.

אם אנו מפסידים אנו מתבקשים שלא לקחת את ההפסד ברצינות רבה מידי ולא לראות בזה משהו אישי כי “זה רק

שינוי הוא חלק מהקאטה. אך איך אפשר לדעת אם השינוי הוא טוב או רע?

תגובה ככלי ללימוד טאי צ'י. טאי צ'י כאינטראקציה עם עצמי ועם הסביבה.