טאי צ'י - מי צריך את זה בכלל?
איש הולך לרופא ואומר לו: “דוקטור, אני מרגיש שנותרו לי ממש מספר שניות לחיות.”
אומר לו הרופא: “עוד דקה ואתפנה אלייך.”
אנו פונים לרופא בשעת מצוקה כשממש אין זמן ומים באו כבר עד נפש.
אבל – אומרת הרפואה הסינית – לפנות לרופא כשכואב לך זה כמו להתחיל ולחפור באר כשאתה צמא – מאוחר מידי. הבעיה כבר פה והיא חוגגת.
אם נביט לאחור נוכל לגלות סימנים שבהתחלה לא שמנו לב אליהם.
ואיך אפשר לשים לב? איך נקבל, בזמן אמת, את המיידע שאנו זקוקים לו?
קשר עם עצמכם – טלפנו מידי פעם.
שמרו על קשר עם עצמכם, עם הגוף שלכם, עם נפשכם השוכנת בו ועם נשמתכם המחזיקה הכל יחד. אל תפליגו על טייס אוטומטי כי האוטומט ניזון ממה שהיה ואינו יודע לטפל במה שיהיה.
האוטומט מראש דן אותנו לפורענות ואינו יכול לספק לנו את המיידע החיוני שאנו זקוקים לו בזמן אמת.
לכן צריך לעבור מטייס אוטומטי לטייס מתבונן מודע ומתוודע.
צריך לשנות הרגלים.
כמה פסיכיאטרים נחוצים כדי לשנות ולהחליף נורה שרופה?
זה תלוי אם הנורה מסכימה.
נו אז מחליטים לשנות?
תראה. תן לי לשבת על זה. תן לי את כל המיידע. אני אחשוב על זה ואחזור אליך.
אבל מה תגידו אם אספר לכם ששינוי הרגלים זה שעשוע? משחק ולא יותר?
כן,כן, אתם תגידו, מכירים את הסיפורים האלה. שמענו על כך, בלי מאמץ, בלי זיעה, בלי פחמימות, בלי סוכרים, בקיצור – בלי חיים.
אבל – טאי צ’י זה משחק.
משחק של תנועות שכל אחד יכול ללמוד.
התנועות שיהפכו לטקס הקטן והסודי שלנו.
למה “טקס”? -כי התנועות קבועות וחוזרות על עצמן. הן מחקות מציאות שעדיין אין לנו קשר עמוק איתה.
משנתחיל לתרגל נפתח חושים עמוקים ורחבים יותר בהקשר למציאות זו. חווית האני שלנו תתרחב.
למה סודי?
כי הטאי צ’י שלנו הוא שלנו ורק שלנו. למרות שאנו חולקים אותו עם העולם כולו, הדרך שלנו היא אישית לחלוטין. אנו נתחיל לראות את עצמו התוך דרך זו כמו בתוך מראה. מראה שתסמן לנו היכן אנו ולאן אנו יכולים ללכת.
משחק! נכון, להבנתי רק משחק יכול לאפשר שינוי. משחק הוא מרחב פתוח של התנסות, דמיון ויצירה, אבל גם מחויבות לחוקים כלשהם.
כדי להתכנס, להתבונן, להתוודע פנימה
יש צורך לוותר
ולהפנות
את המיקוד בתנועה
להתכנסות
זה אפשרי