[vc_row][vc_column width="1/1"][vc_column_text]
עודד אמר להרים ידיים…
אז גם אני מרים ידיים…
"כל אחד עושה מה שהוא יכול" אמרה הציפור הקטנה בשכבה על גבה בשדה, רגליה זקורות כלפי מעלה, מוכנות לעצור בעד השמיים אם יפלו ארצה.
"לא נורא חמודי. אין לך ראש גדול." אמרה אימא "קח את הכובע ותביא קילו תפוחי אדמה מהמכולת".
ניסיתי, באמת שניסיתי…
אבל, אני תמיד יכול לדבר אל עצמי. אולי זו הדרך בעידן הסלפי. דבר אל עצמך ועל עצמך. ואני גם יכול להגיב לעצמי ולהתנגד או להסכים עם עצמי, כל עוד לא מגיעים החלוקים הלבנים.
אז מעכשיו אתם פטורים מלהיכנס ולקרוא את הבלוג. הוא לא מיועד לכם.
אלא אם כן אתם מציצנים… אולי זו הנקודה – אתם רוצים להציץ בלי שיראו אתכם ובלי להשאיר עקבות… פרוורטים…
[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row]
יואב סנטו אומר: "בדקה של עצב בזבזת 60 שניות של שמחה"
האתר יפהפה, מעניין אפילו מרתק. ליקוט החומרים, הארגון, העיצוב, התקווה להפצת התורה כל אלה עומדים בפני עצמם גם אם קהיליית התלמידים אינה ממהרת להגיב. שמעתי אומרים לך: אנחנו שם!
וגם אני לפעמים כאן.
עוד אחד משיפודי הלשון של יואב סנטו:
"ההצלחה היא ברית בין חלום לתעוזה"
"מי זה ה"עודד אמר" הזה שכתב את הפוסט להרים ידיים? תבוסתן? מיואש? לא רואה את הסימנים של טפטוף המים על האבן?
לטיפה שנופלת על האבן – לא אכפת אם האבן משתנה.
גדי