ובחלומו
 עד עתה לא העז לזוז ממקומו. הוא הרגיש חסר אונים כגולם ארוז בפקעת, לא מסוגל להזיז אצבע. ואולי זה בכלל עונש… לא בחינה אלא עונש ממש. הנה הוא עומד כאן, יצוק בתוך הלא-כלום וכאן יישאר עד שיתחיל לצרוח מרוב ייאוש ולאט לאט יאבד את שפיותו, הכרתו תתקפל ותקרוס לתוך עצמה והוא יהפוך למין צל אנוש חסר בינה המדדה לאיטו ברחובות ומרייר על עצמו.

אבל, אם זה עונש, צריכה להיות איזו האשמה או משפט או לפחות איזה מוציא לפועל שיבוא ויספר על מה ולמה. זה לא הגיוני להעניש ככה, בלי להודיע על מה ולמה. הרי העונש נועד לכפר על אשם או חטא. אם כך, מה פשעו? או יותר נכון, איזה מהפשעים שלו עומד על הפרק? אולי כולם יחד? אז אולי זה כן הגיוני. מעולם לא התיימר להיות נקי מחטאים. יכול היה בקלות למנות כמה וכמה מהם…

שוב הביט סביבו במבט תוהה. נראה שהערפילים שמלאו את מוחו החלו נמוגים ועימן הלכה והתפוגגה האימה שאחזה בו. מתוך הערפל המתפזר נגלו מולו לפתע מדרגות אבן עתיקות, חצובות במעלה ההר. הן התנשאו ועלו מעלה מעלה. הוא הביט בהן: צפופות ושחוחות, נושאות על גבן זיכרונות מאלפי זוגות רגליים שמעכו ודרכו עליהן, ולמרות זאת ממשיכות להעפיל מעלה בביטחון חסר גיל.

הרוח, קרירה ולחה מטל הבוקר, עשתה את בשרו חידודין חידודין. הוא הצטמרר והצטער שלא לקח איזה סווטשירט. בעצם, חשב, לא יכול להיות שקר לו היות ומדובר בחלום. אם זה חלום אז הרי הוא בעצם ישן עכשיו וגופו ארוז במיטה תחת שמיכת פוך גדולה. האם אפשר להרגיש קור בחלום?
כבדרך אגב, אולי כדי להתנער מהקור המקפיא, הרים את רגלו ופסע פסיעה אחת לעבר המדרגות ובבת אחת השתנה עליו עולמו.

פגישה
צרור מפתחות כבד נחת בהפתעה על שולחנו והקפיץ אותו על רגליו. מוכנית שלח ידו לכיס מכנסיו האחורי אך נרגע משראה את שופן קורס על הכיסא הפנוי שלידו.

 הוא נרגע ושב להרהוריו. מה הביא אותו לשוב אל המקום ההוא בפעם השנייה? לא היה לו מושג. אולי חיותה שטחנה לו את המוח עד כדי כך שהיה צריך להרגיע אותה בהפוכה שהעבירה אותה לספה, שם נשארה שוכבת ומיבבת עד שפתח למענה את הטלוויזיה. בדיוק רצה על המסך התכנית הזו עם השמנים שעושים כושר והיא נבלעה מיד בעלילה הרזה.
את התנועה הוא למד בקלות והיה יכול ללמוד עוד אם לא המדריך ההומו שהחליט שזה יותר מידי בשבילו ושהוא לא יזכור כלום. מה יש פה לזכור? הוא מכיר אותו? לפתע קלט שזה דבר שמצא חן בעיניו – העובדה שאף אחד לא מכיר אותו במקום זה ולא עושה לו חשבון! הוא נהנה מהאלמוניות שלו והרגיש עצמו כילד קטן שלפתע נפתחו בפניו שערי מגרש המשחקים. הוא נזכר בתמונה של עצמו, ילדון בן חמש או שש, עומד על ראש המגלשה הגדולה בגן העצמאות שהייתה עשויה ברזל קר וצבועה אדום מבריק, מחייך לאימו המסתתרת מאחורי המצלמה, משתדל לדחוק כמה שיותר פנימה את האימה האוחזת בו.
התרגילים בתחילת השיעור  עשו לו טוב. הם הזכירו לו קצת את שיעורי הקרטה של כיתה ב' רק בלי הצעקות של המדריך שהיה רודף אחר הילדים ללא הרף בצרחות צפופות הברה.
אחרי השיעור, שעה שירד במדרגות ויצא אל הרחוב שם לב לפתע שהוא חוזר בליבו אחרי איזה שיר ששמע ברדיו. הוא די הופתע מעצמו. בדרך כלל הוא לא מפזם שירים.
הרחוב קיבל אותו בשתיקה עגומה. הוא ראה את הנער של גרץ שופך את תכולת דלי השטיפה שלו היישר על המדרכה המאובקת ואחר שב ונעלם מאחורי וילון החרוזים. גרץ בטח יתפוצץ עליו אחר כך או שלא. המים הדלוחים תססו על המדרכה, ונשאו לאיטם אבק ופסולת אל בור הניקוז שלצידי הכביש. רוב הלקוחות של גרץ מגיעים רק בשעות הקטנות של הלילה וסוגרים עסקאות על סטייק רומני וסלט תפוחי אדמה בכמויות. עד אז כבר ייעלם הסחי ואיש לא ישים לב.
משנכנס אל בית הקפה הבחין שהוא עדיין מהמהם לעצמו. הוא חייך חיוך רחב אל השחרחורת עם העגיל בלשון שהמתה ברוב עסק מאחורי הדלפק ומיד שראתה אותו שלחה אליו מבט רב משמעות ואת ידיה אל מכונת הקפה והחלה בהכנת מקיאטו עם חלב חם במיוחד עבורו. עכשיו ישב אל השולחן, לעס מאפה גבינה ושקל בינו לבינו מה לעשות עם הפלרטוט שלה. הוא לכסן מבטו אל שופן שישב על הכסא שלצידו ללא נוע כשרק עיניו תרות את החלל בחוסר מנוחה וננעצות מידי פעם בפוקו, מחפשות רמזים נסתרים בארשת פניו, מקוות לדלות ממנה תשובות לשאלות הבוערות בו.
פוקו המשיך לנעוץ בעקשנות את מבטו בכוס הקפה הריקה שלפניו.

"אתה… אוהב את… חיותה?" שאל שופן בקול מרוסק שניכר בו שהוא עולה לו במאמצים.
פוקו הסב אליו פניו בתדהמה. "מה?"
"אם אתה לא אוהב אותה, תניח לה" שאב שופן אומץ ממעמקי ליבו "אתה משחק איתה והיא סובלת".
"אני לא משחק איתה ובכלל מה זה עניינך? אל תגיד לי שנדלקת עליה. ממתי אתה לוקח ללב?"
"לא לוקח. ובכל זאת, חראם".
"אתה יודע מה אתה צריך לעשות." פוקו דחף לעברו, על גבי השולחן, מעטפה חומה ועבה "אז תעשה את מה שאתה צריך לעשות ואל תיכנס לי לחיים".
"אתה חרא אמיתי, פוקו. עלק חבר שלי אבל רק משתמש בי. תלך לפה תלך לשם…"
"מה אתה רוצה?" התיז פוקו "זאת עבודה. אי אפשר לערבב. עבודה זו עבודה וחבר זה חבר. תבוא אלי לדירה, נשב נדבר כמו חברים." שופן אסף את המעטפה ללא אומר ותחב אותה אל כיסו. "ושיעטפו לך טוב את התמונה. לא כמו בפעם הקודמת."
שופן הביט בו רגע ואחר קם ממקומו, משך אליו את צרור המפתחות הכבד מעל השולחן, עשה דרכו ליציאה ונעלם אל תוך הרחוב החשוך. פוקו המשיך לעקוב אחריו בעיניו, תוהה עד כמה אפשר באמת לסמוך עליו. האם הוא מתפרק לי? שאל עצמו ולא מצא תשובה. עיניו נתקלו במבטיה של השחרחורת עם העגיל שארבו לו מאחורי מכונת הקפה. הוא שחרר חצי חיוך והיא צחקקה אל תוך האדים העולים מהחלב החם והעבירה את לשונה על שפתיה. פוקו השפיל מבטו ושלח אותו עוד יותר עמוק אל תוך כוס הקפה הריקה. שאריות עכורות של חלב מוקצף נצמדו בכוח אל דפנות הכוס, מתעקשות שלא לגלוש מטה אל עבר הקרקעית המצפה להן.